העיניים אינן יבשות מתחילת עידן הקורונה. אנו יושבות ספונות בבתים ומפגינות (כשניתן) על הכאב הבלתי פוסק. במהלך התקופה האחרונה נקטלו 9 נשים ובעידן הסגר והמשבר הקורונאי, 6 נשים מצאו את מותן המיותר כל כך. חסר הפשר. פרט לעובדה אחת, הנשים הללו שייכות למחצית האוכלוסייה הנקראות נשים. ולא סתם נשים, אלא אותה אוכלוסייה שקשרה את חייה עם גבר שקטל אותה.
קשה לעבור לסדר היום ולהמשיך כאילו מאומה לא אירע. זה פיגוע של הטרור מבית.
חלקן כאשר הן קמו בבוקר, כמו כולנו, התקלחו, צחצחו את שיניהן, דאגו למזון ואולי גם בישלו תבשיל טעים לילדיהן ולאיש אשר אתם. אף אחת מאותן נקטלות וממאות הנשים שנרצחו, מאז התחלתי לפעול למען נשים בסיכון בביתן וילדיהן לפני 43 שנים, לא ידעה שלמחרת כבר לא תהיה בין החיים, שילדיה יהיו יתומים מאם וילדיו של רוצח שגזל את תומתם ואת חדות החיים שהייתה להם. שכל חייהם ישתנו באבחת סכין, אקדח ואפילו בידיו של הרוצח. אביהם.
אף אחד לא יבין את המשא הכבד של איבוד אם בידי האב האלים, הסבור כי זכותו כזכר, לקטול את זוגתו ולאמלל את ילדיו ואת ילדיהם, לנצח.
מה עובר במוחו של הרוצח שאיבד את עולמו ועולם ילדיו? שיישב שנים רבות עם עבריינים מכל הסוגים, ייאנס בבית הסוהר, אותו יצור אנוש, שקטל את זוגתו ואי מלל את ילדיו לנצח? מה באמת עובר במוחו?
באחד מביקורי והרצאותיי בבית סוהר, הרציתי בפני אוכלוסייה קשוחה. היו שם בריונים שריצו שנים רבות על מכלול עבירות חמורות. לא שאלתי על מה ישבו שם אבל כאשר בדברי דיברתי על רצח של אישה ערביה בידי אחיה או קרובי משפחה אחרים, התפרץ גבר ערבי צעיר, ממש נראה כנער, ואמר לי:
"אבל המורה, רצח על כבוד המשפחה אינו רצח. זה טיהור שם המשפחה מהחרפה". לא התכוננתי לתגובה זו, ואמרתי לו: "תגיד לי, בלילות כאשר אתה נרדם או מנסה להירדם, אינך חושב על הדם הזועק מהאדמה? אותה אחות שהכינה לך ארוחות טעימות, ששיחקת עמה, שצחקתם ביחד והתרפקתם על האם, היא אינה עולה במחשבותיך ומטרידה את שנתך?" למען האמת, הבחור השפיל את מבטו ושתק. אולי, אולי הצלחתי לגעת במשהו בתוך ליבו ונפשו.
אז השבוע נחנקה למוות, מאיה בת ה-22, ילדה טובה מאורנית, שזה עתה השתחררה מהשירות הצבאי, בידי איש צעיר. נחנקה למוות. מה עלה במוחה באותן שניות ארורות ונוראות כאשר החמצן לא הגיעה לריאותיה ולמוחה. מדוע? למה הוא עושה לי את זה? או אולי חשבה על הכאב הגדול שיפקוד את הוריה ומשפחתה? באותם חלקיקי שניות אחרונים.
לפני שבוע, חברת מועצה בבת ים עשתה מעשה אנושי נדיר. קטי מורג, החלה בגיוס המונים לאפשר לנרצחת טטיאנה מאוקראינה, שהייתה ללא קרובים בארץ, להיקבר במולדתה לבקשת משפחתה האוקראינית. יש אנשים ונשים שהמילה חמלה אינה זרה להם, ועושים למען אדם זר לחלוטין את מעשה החסד האחרון. להביאה לקבורה במולדתה. חסד שאין שני לו. תבורכי קטי מורג.
אולם הבוקר התבשרתי במקומון כי באחד מישובי השרון הוקם מקלט לנשים מוכות וילדיהן המצויות בבידוד. מעשה מבורך מאין כמוהו כי להכניסן למקלט נשים וילדים לבידוד מוחלט לשבועיים, במקום זר שבו אינך מכירה אפילו את החברות המגישות לך אוכל מספר פעמים ביום, שילדיך אולי אינם דוברים את השפה וקשה להם להתחבר ולהסתגל לילדים השוהים זמן ממושך במקלט לנשים כלשהו, שבאים לאכול איתך בחדר הקטן כי הם מתביישים מהילדים ואמותיהם כאשר אימם מבודדת שבועיים לפי צווי משרד הבריאות.
קם גוף ציבורי מוכר ועשה מעשה אצילי. העמיד את המבנה שהיה ברשותו לטובת אותן הנשים בבניין שעמד ריק מספר שנים. בנין ששימש לצרכי נשים שנים רבות בעבר. ועתה, במקום שיישאר שומם החליט אותו גוף לעשות מעשה ולהקים מקום מסתור זמני לנשים וילדיהן הבורחות והנסות מאותו גורל נורא שהוזכר בדברי. לאחר כשבועיים, תוכלנה להצטרף, במידה ויהיה מקום, למקלט בעיר אחרת ושם להתחיל בשיקומם לקראת חיים שונים ובוודאי טובים יותר מאשר היו בביתן. לבטח, ללא חרדות וחששות לחייהן וחיי ילדיהן.
אחדים מהשכנים באותה שכונה נזדעקו על הרעשים הנשמעים מאותו מבנה בו מתגוררות הנשים וילדיהן. שומו שמים! איך יתכן כי בשכונה היוקרתית והמכובדת שלנו יהיו ילדים ונשים, פליטי הטרור מבית, המוצאים קצת מרגוע ומקום להתפרק קצת מהכאב, הפחד והאימה שהיו מנת חלקם?
התופעה מוכרת לי היטב. פעמיים נתקלתי בשכנים שקמו נגדנו, וניסו למנוע מאתנו להושיט יד ולעזור לנשים וילדים ברגעיהם הקשים.
בשני המקרים זכו בהפסד מוחץ. האחרון היה בבית המשפט העליון לפני מעל לחמש שנים.
אגב באותה שכונה יש בריכות והילדים והמבוגרים המשתכשכים בבריכות משמיעים רעשים לא מעטים. לבטח גם מסיבות לילדים אחה"צ ולהורים בערבים, עם מוזיקה ונגנים ורעשים לסביבה.
טוב יעשו כמה מדיירי השכונה שיבואו לשער המבנה ויביאו בידיהם עוגות גבינה לחג השבועות, כמחווה לרצון טוב ולקירוב הלבבות.
ויזכרו תמיד, כי ביתם ואחותם אינה מחוסנת מהרוצח הקטלן הבא!
פורסם במאי 2020