אלימות במשפחה איננה חוק טבע וניתנת למזעור ולביעור

אלימות במשפחה היא תופעה הקיימת אלפי שנים, מאז האדם הקדמון שהלם את ראש האישה שחשק בה בנבוט וגרר אותה למערה… בחברות פאגאניות שונות היה מקום לאלים ולאלות ודמויות להערצה, להאלהה, לחיקוי. אולם בחברות הפטריארכאליות גברים הפכו לאדוניהם של נשים ואילו נשים היוו  חלק מרכוש האב, האח ולימים הבעל.  האב מכר את בנותיו והתמורה היתה בצאן ובבקר או בכסף או שווה ערך.  הרוכש ראה באישה חלק מרכושו, ובתרבויות רבות מוכרת הפוליגמיה בהן גבר אמיד רוכש יותר מאישה אחת, לשימושו האישי והבלעדי, להעביד אותה כשפחה ללא שכר, לקיים איתה יחסי מין כאשר הוא חפץ בכך, להוליד לה ילדים הנקראים על שמו, לענותה, להכותה, ולשלול את חירותה.

לפני כ-150 שנה, קבוצות נשים שנקראו סופרג'סטיות, נאבקו בארצות שונות באירופה ובאנגליה, בארה"ב בקנדה ובאוסטרליה, לשנות את סדר הדברים ולאפשר נשים לבחור ולהיבחר.  זאת במטרה להגיע לעמדות כוח  ולשנות את מעמד האישה. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-1917 (לפני 100 שנים בלבד), ניתנה לנשים לאחר מאבקים זכות להיבחר ולבחור.  יתכן שאלמלא היה קטל כל כך גדול של גברים  צעירים במלחמה המיותרת ההיא היינו עד היום נאבקות למען זכויות אלה ומשוללות גם ממעט הזכויות שהצלחנו להשיג. 

רק בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים החל המאבק נגד אלימות כלפי נשים במשפחה, באנגליה במקלט שהקימה ארין פיזי, בלונדון.  וכמפולת שלגים החלו קבוצות נשים בבריטניה, בארה"ב, בקנדה ובאירופה להקים מקלטים לנשים וילדיהן. 

בישראל נפתח מקלט ראשון בחיפה בסוף 1977 ועמותת לא לאלימות נגד נשים קמה במטרה באותה עת לבחון את תופעות האלימות מבית, לשנות את החוקים הקיימים בישראל בתחום זה ובעיקר להקים מקלטים לנשים מוכות וילדיהן.

באפריל 1978 פתחנו את שערי המקלט הקטן שקלט כ-25 נפש בבית קטנטן במרכז הרצליה.  לא היה ממי ללמוד ואנו התחלנו עם מתנדבות ללמוד, לכוב ולהבין  מה עובר על נשים הנתונות במילכוד האלים והחשופות  לסבל רב.  למדנו על אלימות  פיזית קשה מנשוא, על איומים ברצח והפחדה, למדנו על מכות, ביד, בחפצים שונים, בנשק.  על אלימות נפשית קשה ועל התאכזרות כלכלית.  למדנו על אונס בתוך נישואין ועל גילוי עריות. למדנו שמספר גדול של הנשים שהגיעו אלינו עשו ניסיונות אובדניים –חוזרים ונישנים.  והחמור מכל – למדנו על התופעה  של הכאת נשים בעת ההריון.  על הפלות "עצמוניות" לאחר המכות ועל לידה ילדים עם פגמים מולדים במקרה שלא היתה הפלה…למדנו על ילדים החווים או צופים באלימות קשה.

הזמנו שרים וח"כים וח"כיות לבקר במקלטי העמותה (לימים הקמנו 3 מקלטים),הפעלנו קווי חירום וגייסנו כספים להחזיק את המקלטים.  משרד הרווחה נרתם לנושא והחל להעביר סכומים לא גדולים ואילו אנו נאלצנו לגייס כספים בארץ ובחו"ל להמשיך להפעיל מקלטים אלה.

העברנו סדנאות  והרצאות בכל רחבי הארץ.  הדרכנו מאות של שוטרים ולימים הוקמה יחידת אלמ"ב (אלימות במשפחה) בכל תחנות המשטרה כתוצאה מההסברה האינטנסיבית שלנו.

פנינו למשרד הבריאות ושיתפנו אותם במידע שהיה ברשותנו והסתמכנו גם על כתבות ממיטב הספרות הרפואית המקצועית בנושא זה.  הייתי מעורבת בכל העשייה והשתתפתי בעשרות רבות של ישיבות הועדה למעמד האישה, חוק וחוקה, פנים ומשטרה בכנסת.  הערתי את דברי, חלקתי את אשר למדתי ישירות מעבודה בשטח.  ציטטתי נתונים על המתרחש בארצות שונות.

פתחנו אתר העוסק בנושא והתחלנו לרכז נתונים בדבר רציחות נשים, ילדים וגברים החל משנת 1992 (שנה לאחר מלחמת המפרץ שבה היתה עליה חדה ברציחות נשים במשפחה).

משרד הרווחה שהחל לתמוך בנו גם בא בדרישות:  הגדלת הצוות, העסקת עובדות 24 שעות ביממה, עו"ד  ועוד.  התשלומים שהעביר להפעלת המקלטים היוו כ-90% מהתקציב השוטף אולם לימים הכספים הגיעו כד 63% בלבד.  כאשר הנשים המגיעות למקלטים אינם משלמות מאומה עבור עצמן וילדיהן.

הבעיה הקשה ביותר היתה הכפפת המקלטים לדרישות המשרד לבינוי ברמה  ובגדלים שלא עמדו לרשותנו.  לצורך זה הקמנו 2 מקלטים חדשים ואילו  את השלישי נקים בעיר נוספת במקום המבנה שעיריית ראשל"צ העמידה לרשותנו לפני 23 שנים.  שוב החל הנושא של כספים להטריד ולאלץ אותנו לפנות לקהלים שונים לגיוס גדול של כספים.

גלוריה סטיינאם, מחשובות הפמיניסטיות בארה"ב כתבה פעם: "אחיותי עומדות בגדה של הנהר ומצילות נשים מטביעה.  אני הולכת במעלה הנהר ומחפשת  מי האיש המשליך את הנשים לנהר".

רק כאשר המדינה תתחיל הבין כי את האלימות ניתר לבער באמצעות חינוך מגיל הגן ובמהלך כל שנות הלימודים, נוכל למזער את התופעה עד אשר תהפוך לנושא זניח  שאינו פוגע בכרבע מהאוכלוסיה במדינתנו (נשים, ילדים והמשפחה המורחבת)..

בואו נפעל כולנו למנוע השלכת נשים לנהר – כך גם לא ניאלץ להצילן מטביעה. כל תרומה המעברת לעמותת לא לאלימות נגד נשים מיועדת להקמת המקלטים ולציודם.