זיכרונות על ילדים במקלט לנשים

הרבה ילדים זכורים לי מתקופת שהותם במקלטי עמותת ל.א. בנות ובנים. המון בכי וסבל וכאב שלאט לאט התפוגג, בחיוך אם הבית, במילה ובמשחק של המטפל הפסיכולוג.

כמה ילדים כאילו הוטמעו בזיכרוני לנצח.

ש. היה כבן חמש כשהגיע עם אמו, אישה מוכה מאוד שסבלה השפלה ודיכוי בנוסף לאלימות הפיזית הקשה שעברה. ש. היה בנה היחיד. כשהגיעה, סיפרה לי כי בנה עבר התעללות קשה מידי אביו.  היא לא פירטה מה עבר על הילד. הוא לא דיבר עם אף אחד, אכל מעט, לא שיחק עם הילדים. מתבודד.  ש. היה יכול להיות ילד יפה אילו אך למד לחייך. שערו המתולתל היה בלונדיני נוטה לאדמוני, עיניו חומות ומושפלות. לברכת בוקר טוב או איך אתה מרגיש, לא הגיב. נושך את שפתו התחתונה.  ושותק. מדי פעם כשהתעצבן במיוחד לאחר הקנטה של אחד הילדים היה הולך לקיר בחדר האוכל ודופק את ראשו אל הקיר. דופק שוב ושוב. האם היה אוטיסט? האם אי פעם זכה בחינוך במסגרת החינוך המיוחד? האם לא נידבה מידע, הייתה שקועה בסבלה.  ש. לא שיחק עם עצמו, עם ילדים נוספים.  מדי פעם חבט בכדור בחצר בחמת זעם. לא ידענו איך להגיע אליו. אמו עזבה אותנו לאחר כחודשיים. לא שמרה על קשר. לא חזרה לבן זוגה, אביו של ש.

חלפו שלושים וחמש שנים ואני עדיין נזכרת בפנים המיוסרות של הילד הסובל ושואלת עצמי מה עלה בגורלו?  כמה ילדים כמו ש. מהלכים בינינו? ילדים שחוו אלימות נוראה, שאימם חוותה סבל רב. הילד עם השפה התפוסה בשיניו ואינו מוצא מקום לעצמו ומרגוע לנשמתו הזכה.

זכורה לי ילדה אתיופית כבת שש, שאקרא לה א., שהגיעה אלינו עם אמה ואחותה ואחיה התינוק היונק משדי אימו. אחותה הייתה בת תשע ומיד התחברה לילדים האחרים שהיו בני גילה. שובבה וחברותית מאוד.

באחד הימים הגיעה א. אלי למשרדי בבכי מר. חיבקתי אותה ושאלת מה קרה? מדוע היא בוכה כל כך? התשובה הפתיעה אותי:

"כל הילדים משחקים ואותי לא רוצים. הם קוראים לי 'כושית'."

הלכתי למטבחון שטפתי את פניה וחזרנו למשרד. הוצאתי ספר עם פרחים צבעוניים ושאלתי אותה: "מה את רואה כאן?"

התשובה לא איחרה לבוא: "המון פרחים יפים". המשכתי ושאלתי: "האם כל הפרחים באותו צבע?"

"כמובן שלא. יש כאן פרחים אדומים וצהובים, לבנים וסגולים, המון צבעים", ענתה א. "ומה היה אילו כל הפרחים היו רק בצבע אחד?" המשכתי, "היה נורא משעמם".

נטלתי את ידה של א. וירדנו במדרגות. על הספסל הפונה למדרגות ישבו קבוצה של ילדים. היו שם ילדים בלונדינים ובעלי שיער חום ושחור. ובתווך ישבה אחותה הגדולה של א. הרמתי את א. בזרועותיי ושאלתי מדוע אינם מקבלים אותה למשחק. "היא כושית קטנה", ענו לי. ואז הצבעתי על עצמי ואמרתי "ואני כושית גדולה." והצבעתי על כל הילדים על הספל ואמרתי לכל אחד "ואתה כושי ואת כושית וכולנו ביחד כושים כאן. עכשיו אם אפשר להצטופף אפשר יהיה למצוא מקום גם לכושית הקטנה הזו." א. הצטרפה לחבורה כאשר חיוך רחב ממלא את פניה היפים.

והגיעו למקלט שני אחים, סשה ואיגור. אימם האוקראינית הגיעה ארצה עם בעלה היהודי שהיה אלים בצורה מחרידה. היא הגנה על הבנים וספגה שבעתיים. האישה הבלונדינית העדינה הייתה אחות בארץ מוצאה, אך מאחר ולא דיברה עברית, לא יכלה למצוא עבודה בישראל. סשה ואיגור היו בני שמונה ועשר. האב ביקש להיפגש עמם אך הוחלט שייפגש עם בניו במרכז קשר והוא סירב בכל תוקף. "אלה ילדיי, ואני רשאי לראותם בכל מקום ובכל עת", אמר לעובדת סוציאלית שדיברה רוסית. הוא הצליח לאתר את המקלט וניסה לדבר עם זוגתו שהסתגרה בחדרה וסירבה לדבר עמו גם דרך האינטרקום שבכניסת הבית. נעלה את הדלת בכניסה לבניין מחשש שיתפרץ דרך השער הסגור. הוא זעק בקול גדול וביקש מילדיו לצאת לדבר איתו. הילדים רצו לאימם ושאלו מה לעשות, אמרתי שאצטרף אליהם והם יצאו לדבר עם אביהם. בינתיים איים שישרוף את מכוניתו במגרש ריק בסמוך לבית. בקשתי שיזעיקו משטרה ויצאתי עם הילדים החוצה. גבר שחור שיער מגודל מלא חימה ניצב לידי והילדים רצו אליו ואמרו לו ברוסית שיעזוב את המקום שמשטרה מגיעה. המכונית החלה לבעור וביקשתי ממנו להתפנות מיד כי המשטרה ומכבי האש יגיעו תוך דקות ספורות. הוא חיבק את בניו ולא זז מהמקום. הילדים זעקו ואני שומעת את זעקתם עד היום: אבא, אבא תצא, המשטרה מגיעה.." ואכן תוך דקות ספורות הגיעה המשטרה ואחריה מכונית כיבוי האש.

הכנסתי את הילדים פנימה. לא רציתי שיראו כיצד אוזקים את אביהם אבל הצעקות שלהם:  "פאפא פאפא משטרה…" מהדהדות בזיכרוני עד היום.

לימים היגרה האם עם בנה הבכור לקנדה. כשבגר נישא לאישה והפך לגבר מכה. את אימו לא הפסיק להכות עד שהתחתן והפך לאב ולא חי עמה יותר.

הזוג הצעיר התגרש, והוא הפך לבן אלים ובא להתגורר עם אימו. בסופו של דבר נאלצה להרחיקו בצו מביתה.