הסיפור שלנו

הכל התחיל ב…

כך הוצאתי את הדיווה הפנימית שלי החוצה.

מי היה מאמין שאמצא בגד לטעמי, דווקא זה שנשלף מתוך אינספור שקיות שחורות של זבל, בהן נאספו בגדים שנתרמו לנשים השוהות במקלט.

זה התחיל מסדנת סטיילינג תרפי בה השתתפתי כשהייתי במקלט לנשים נפגעות אלימות.        סטיילינג במקלט? בהתחלה זה נשמע לי הזוי. ה”סטיילינג” שחוויתי בהתחלה התמקד באיסוף שברי חיים, כאבים וזיכרונות קשים. לאט לאט הבנתי שיש לי גם תשוקות וחלומות. זה לקח זמן.

שם בסדנא, לראשונה קילפתי את עצמי מול אחיותי לטראומה, כשבכל מפגש אפילו הסתקרנו לראות על מי מדובר, כאילו הבעל האלים הזה שממנו ברחתי, היה איתה, כאילו שמדובר באותו אחד. לשכבות ופיסות דקות, דקות, של מחשבות, רגשות ותובנות. שם גם בחרתי ללבוש את מה שלא העזתי קודם לכן.

בסדנא התבקשנו לבחור בגד שאם היינו יכולות, היינו מגיעות איתו ביום הראשון למקלט. החלטתי בהתחלה לעבוד על הפחד שלי מללבוש טייץ צמוד וצבעוני. כשלבשתי אותו הרגשתי כאילו שהתחפשתי, לקח לי ים זמן להתארגן כי לא היה לי שריר לזה, מסתבר.

פשפשתי בשקיות השחורות ומצאתי את כל הטייצים הצמודים שתמיד רציתי ללבוש ולא יכולתי. כל פעם כשלבשתי משהו צמוד, בן הזוג שלי עשה לי את המוות והכריח אותי ללבוש משהו רחב ועבה. עברתי גיהנום כל פעם מחדש. הייתי חייבת להצניע את הגוף שלי, כדי לא להרגיש זולה, כדי שהוא לא יצעק עלי שוב, או ירביץ לי.

הבגדים הרחבים גרמו לי להרגיש שאני טובעת במשהו שהוא לא שלי, אפילו לא הצלחתי להבחין בגזרה שלי, לאהוב אותה.

אבל עשיתי את מה שהוא כפה עלי.

במהלך הסדנא הרגשתי שאני מסתכלת אחרת על בגדים ותכשיטים. פתאום, לא הפריע לי ללבוש בגדים משומשים שאף אחת לא רצתה ומסרה. פתאום הבנתי שאני יכולה למצוא בגדים לטעמי גם אם הם לא נקנו בחנויות יוקרה או באלו שאהבתי לבקר בהן.

אז, בעבר, התלבשתי מתוך כורח, ויתרתי על האישיות שלי, הבגדים עזרו לי לשרוד במערכת יחסים קשה ואכזרית. רק שלא יקרה לי כלום ובטח לא לבנות שלי. חייתי כאישה מרצה ולא מרוצה. ללא רצונות או שאיפות, רק לעבור את היום בשלום, בלי סימנים כחולים על הגוף.

ובכל זאת, זה עדיין הרגיש לי חסר. זה לא הבית שהשארתי מאחור. הבית שעיצבתי בטוב טעם. עם הריהוט, המנורות והצבעים השקטים שאני כל כך אוהבת.

הפגיעה בי הייתה כל כך עוצמתית עד ששכחתי מי אני.

בסדנא למדתי לקבל את עצמי ואת טעמי. את התשוקות שלי והאהבה שלי לגוף שלי. לאט לאט העזתי ללבוש שמלות, חצאיות ושורטים.

הרגשתי איך הבגדים שהיו בשקיות השחורות התחילו לחייך אלי. הבגים הפכו אט אט לצבעוניים ונעימים על הגוף. אפילו בגד ים העזתי ללבוש.

וכך, לאט לאט כמו שתופרים בגדים אני פרמתי את הפחדים שלי. התחלתי לבחור בעצמי ולאט לאט הוא כבר לא היה מול עיני.

הרגשתי שסוף סוף אני יכולה לחיות. להיות מי שאני באמת.

הדיווה הפנימית שלי התחילה לצאת החוצה, באומץ ועם בטחון שלא היה לי קודם. תמיד ידעתי שאני דיווה, אך לא העזתי להוציא אותה החוצה כי פחדתי.

לפני שהכרתי אותו קניתי שעון יקר שחסכתי לא מעט כדי לרכוש אותו. עבדתי מאד קשה, עזרתי להורים שלי והרגשתי שאחריות מאד כבדה מוטלת על כתפיי. פרגנתי לעצמי ומצאתי משהו שאני אוהבת. בדרך כלל לא קניתי סתם תכשיטים אלא כאלו שנבחרו בקפידה רבה וגם לא היו זולים במיוחד. עד היום אני לא אוהבת לענוד סתם תכשיטים.

לא אשכח את היום הזה שהשעון שלי נשבר.

אבא שלי עבר ניתוח, ואני בחודש שביעי עם בטן גדולה, תכננתי ללוות את הוריי ביום הניתוח. חיכינו בחוץ ואז הוא החליט שזה הזמן ללכת להכיר את סבתא שלו, בזמן שהכל כל כך לחוץ ומתוח בגלל הניתוח.

לא הסכמתי.

הוא דחף אותי ואמר “את מבינה רק במכות”. נפלתי עם הבטן על האוטו ואז לרצפה. קבלתי בעיטה.

השעון נשבר לרסיסים כשברקע שמעתי אישה צועקת “אוי ואבוי” וקול של גבר שאומר לה “אל תתערבי”.

כשאני כותבת את זה עכשיו, דמעות ממלאות את עיניי.

באותו רגע כשזה קרה, רציתי להיבלע בתוך האדמה. האלימות שחוויתי כבר יצאה מתחום דלתות הבית. זו לא הייתה המכה הראשונה שלי וגם לא האחרונה, אבל תמיד הצלחתי להסתיר את זה.

בסופו של דבר הצלחתי להגיע לבית החולים. הרכבתי משקפי שמש כדי להסתיר את הסימן הכחול של המכה בפנים. לאמא שלי שיקרתי כשהיא שאלה אותי אם הכל בסדר. ידעתי שקשה לכולם ולא רציתי להוסיף את הקושי שלי.

בינתיים עברו שנים עם הרבה עליות ומורדות. לא הצלחתי המון שנים לחסוך כסף כי העבודות שלקחתי על עצמי נעו סביב הילדים. לקחתי כול עבודה: ניקיתי בתים, עבדתי גם כטבחית ותוך כדי היו לי כבר ארבעה ילדים, בקיצור חייתי בלי עתיד ובלי תקווה עם חלום שיש לי משפחה.

באחת הפעמים כבר הבנתי, שכשהוא מתנהג אלי באלימות, אני מצליחה לשכנע אותו לשלם פה חשבון, לעשות פה קניות והחלטתי שאם כבר אני חוטפת אז בפעם הבאה אני כבר אקבל את השעון ממנו כמתנה, בזמן שאני כל כך מנסה לקנות לעצמי ולא מצליחה. שלא תבינו אותי לא נכון. לא הצלחתי לברוח ממנו ומהמניפולציות שלו ולמרות שהקפדתי לשמור על כבוד המשפחה לא היה לי שום סיכוי לצאת מהזוגיות הזו.

כל חצי שנה בערך, הוא נהג לקנות לי מתנות, טבעות ותכשיטים. פעם אחת לאחר מריבה ביננו ופגיעה בי, (חצי שנה לפני שעזבתי למקלט) הוא הלך איתי למסעדה. בדרך הוא נכנס לכל חנויות המותגים, אחת אחרי השנייה וקנה לי שעון.

השעון הזו “הלך אחריי”. כשעזבתי את הבית ועברתי למקלט לא לקחתי אותו איתי.

בקבוצה הבנתי למה אני הכי מתגעגעת מעבר לבגדים.

התגעגעתי לשעון ותכשיטים וחשבתי שאני לא אצליח לעולם לקנות לי שוב תכשיטים משלי.

בעיקר לשעון שלי שנשבר ונופץ לרסיסים. את מה שהשעון מסמל עבורי הצלחתי להבין לאחר למעלה משנה של עבודה עצמית במקלט – להעמיק את ההבנה ולהחזיר את האמונה בעצמי.

לקראת סיום סדנת הסטיילינג תרפי קבלנו משימה ללבוש משהו בסטייל  – לרגל יום האהבה.

במקלט החדש אליו עברנו, כבר הייתה מעין חנות. לא שקיות שחורות, הכל היה מסודר על מדפים או במגירות.

ואז, בארון התכשיטים מצאתי שעון. נראה לי שהוא היה מאותה חברה של השעון הקודם שלי. אפילו המספרים היו דומים לו, בצבע זהב. קיבלתי המון מחמאות כשהגעתי איתו למפגש הקבוצתי.

מהר מאד גיליתי שהוא לא עובד והגעתי לחנות תכשיטים כדי לתקן אותו. כך החלטתי באותו רגע לקנות לעצמי שעון חדש שהיה עדיף מבחינתי על שעון שקיבלתי כתרומה ואיננו עובד.

השעון החדש לא עבד ונאלצתי להגיע שוב לחנות. השען לא ידע להגיד לי כמה זמן יקח התיקון הרגשתי שחסר לי משהו ביד והחלטתי לקנות עוד שעון.

יצאתי מחוייכת מהחנות.

למחרת התקשר אלי השען ואמר לי שהשעון מוכן.

כך מצאתי את עצמי עם שני שעונים. שעון בכל יד. הרגשתי כמו ילד שיצא זה הרגע מחנות ממתקים.

קניתי בכוחות עצמי שני שעונים!

אני לא אשכח את האסימון שנפל לי אז. הבנתי שאני לא צריכה לחטוף כדי שיהיה לי את מה שאני רוצה.

שאלו אותי במקלט “תגידי, השתגעת? שני שעונים?”  ואני חייכתי לעצמי כמו דידי הררי של הנשים במקלט שם הבנתי שבלי מכות החזרתי לעצמי את האישה שבי. הייתי מאושרת.

קניתי לעצמי שני שעונים בלי להיות תלוייה באף אחד, הכל בכוחות עצמי.

ומאז כל בוקר אני מהרהרת לעצמי ואומרת: אם אני עם שעון על היד, אני יכולה וגם את!  אישה יקרה.

ומה לגבי הדיווה?

כך הצלחתי דרך סדנת הסטיילינג תרפי להוציא את הדיווה הפנימית שלי החוצה. בלי להתבייש,

בגאווה ענקית על מי שאני.