הסיפור שלנו

נעים מאד, אנחנו עמותת לא. לאלימות נגד נשים.

נעים מאד, אנחנו לא. לאלימות נגד נשים. העמותה הוותיקה בארץ בתחום המאבק באלימות נגד נשים. העמותה הוקמה בהרצליה בשנת 1977 ע”י כלת פרס ישראל גב’ רות רזניק ומטרתה לסייע בעיקר לנשים ולילדיהן הסובלים מאלימות בביתם. מטרה נוספת – למגר את תופעת האלימות בחברה הישראלית.

העמותה מפעילה שלושה מקלטים ברחבי הארץ ודירות מעבר המהוות מסגרת המשך לנשים יוצאות מקלט. העמותה פועלת בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה והבטחון החברתי ובשת”פ עם ארגונים חברתיים, גופים ציבוריים, אקדמיה וחברות פרטיות.

העמותה מפעילה מערך הדרכות לארגונים ולמסגרות חינוכיות, להעלאת המודעות לתופעת האלימות ומיגורה. מפעילה קו סיוע ליעוץ הכוונה ותמיכה המופעל ע”י מתנדבות (6724*) שזמין 24/7 עבור כל מי שרוצה להתייעץ בנושא.

הסיפור שלהן

הכירו את הנשים מעוררות ההשראה שיצאו ממעגל האלימות בתמיכה של עמותת לא. לאלימות נגד נשים. כל סיפור הוא נקודת אור בדרך היציאה מהמעגל לחיים חדשים וטובים.

אסתר

הכירו את אסתר,
בת 38, אמא לשניים.

הכל התחיל ב…

הכל התחיל מהרגע שנכנסתי לרופאת הנשים שנתנה לי את העזרה שהייתי צריכה כדי לצאת מהבית. היא זו שיצרה קשר לראשונה עם המשטרה, בעזרתה זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני חייבת עזרה כדי לצאת מהמקום שאני נמצאת בו.

מה שגרם לי לקום וללכת – לפנות לעמותת לא. לאלימות נגד נשים.

הייתי לבד מול השוטרים והרופאה, הילדים לא היו לידי באותו רגע. הבנתי שאני יכולה להגיד מה שאני רוצה, אני מבינה שאם אני חוזרת היום הביתה, אני לא יוצאת מזה בחיים.

בלא. קיבלתי קודם כל שקט. לא צריכה לענות כל שנייה לטלפונים שלו, אין את המעקב והפחד. אני מקבלת את השקט לטפל בעצמי – גופנית ונפשית. אני מתחילה לקלף את השכבות. זה אמנם לוקח זמן, אבל אני עושה את זה. להחזיר את שליטה על המראה החיצוני שלי – ללכת לרופא, להסתפר, לצבוע את השיער. עם כמה טריויאלי שזה נשמע היום.

בזכות לא. קיבלתי את הזמן במקלט להירגע ולחזור למי שהייתי, למדתי על עצמי, מה לא ראיתי ומה אני צריכה לשנות. המקלט זו לא רק הפסקה מהזוגיות, זו עבודה על עצמי.

היום אני  היום אני הרבה יותר חזקה, הרבה יותר בטוחה בעצמי. בנאדם שונה לגמרי.

המסר שחשוב לי להעביר לנשים אחרות

אנחנו צריכות לדבר, כמה שזה כואב. אם לא נדבר, אף אחד לא ידע ולא יוכל לעזור. רב האנשים לא יודעים לזהות שאנחנו במערכת אלימה. גם אנחנו לא תמיד בטוחות ולפעמים מסתירות את זה ממש טוב  ולכן חשוב שנדבר עם מי שיודע לזהות. לקבל את העזרה – לא לחכות לזמן המתאים. עכשיו זה הזמן המתאים.

מאיה

הכירו את מאיה,
בת 42, אמא לשניים.

הכל התחיל ב…

הכל התחיל מרגע שנפגשתי עם עו”ס שאמרה לי בפרצוף שאני עוברת התעללות, אלימות נפשית ושלא מגיע לך לחיות ככה. “ייתכן שתצרכי להילחם, אולי ללכת למקלט, אבל לא מגיע לך ולילדים שלך לחיות ככה”. פניתי אליה כי הרגשתי בדיכאון והופניתי לטיפול לכאורה כאמא טרייה ובפגישה הראשונה שלנו, היא אמרה לי את הדברים האלה. היא שמה לי מראה מול הפרצוף.

מה שגרם לי לקום וללכת – לפנות לעמות לא. לאלימות נגד נשים

בשלב הזה כל בוקר התעוררתי ואמרתי לעצמי שאני קמה לעוד בוקר של סיוט. הייתי חייבת שינוי בחיים שלי ולא הייתי מסוגלת לחיות ככה יותר. הייתי בוכה מהרגע שהילדים הלכו למסגרות ועד לשובם ואז מנסה ללבוש על עצמי חיוך כדי להעביר את שעות אחה”צ. מקלט היה מבחינתי מזוהה עם מישהי עם סימנים כחולים בפרצוף, לא למישהי שעוברת התעללות נפשית בבית. אחרי השיחה עם העו”ס פניתי לרווחה והם הסבירו לי לגבי ההפניה למקלט. רציתי לחשוב על הדברים ואז הוא היכה את ביתי והבנתי שאני חייבת לצאת.

בלא. קיבלתי קודם כל הכרה ותוקף על האלימות שחוויתי ועל הצעד שעשיתי. תמיכה, עיטוף, הקשבה היו דברים שלא היו לי לפני. גם אם סיפרתי לחברים, הם לא ידעו איך לתמוך בי ואיך לסייע לי. קיבלתי כלים נפשיים להתמודד עם המצב שלי גם לימים שאחרי המקלט.

בזכות לא.  הבנתי שאני אמיצה, שאני לא אשמה ושאני חזקה ומסוגלת. גיליתי מחדש את הכוחות שיש לי. הבנתי שאני לא האישה החלשה שהייתי בבית. זה נתן לי כוחות להמשיך הלאה. אני שמחה על הצעד הזה ויודעת שהוא היה הדבר הנכון לעשות.

היום אני היום אני עפה על החיים שלי!

המסר שחשוב לי להעביר לנשים אחרות יש לכן כוח לחיות את החיים שאתן רוצות גם אם זה לא נראה ככה כרגע. תעזרו באחרים, תשתפו במה שקורה לכן, אל תישארו עם זה לבד.

אור

הכירו את אור,
בת 52, אמא לארבעה.

הכל התחיל ב…

הכל התחיל כשנולדתי למשפחה לא מתפקדת. אבא שלי היה אלים מאוד (אבא הכה את אמא ואמא היתה טובה ורעה – תלוי ביום) ואמא שלי התמודדה עם מחלה נפשית. לא היתה לי סביבה בריאה ונורמלית. חשבתי שלמדתי משהו על אלימות בגלל שחייתי בבית אלים, אבל בסוף התחתנתי עם גבר כמו אבא שלי – אלים, קמצן…קופי של אבא שלי. עשיתי העתק – הדבק וכמעט סיימתי כמו בת הזוג של אבי אותה הרג. תמונת המשפחה שהיתה שלי, הפכה למודל המשפחה שיצרתי לעצמי. נישאתי בגיל 31 אחרי זוגיות של שנתיים שבה הוא כבר היה אלים פיזית ומילולית כלפי. עזבתי אותו כמה פעמים, הלכנו לטיפול זוגי, הוא התחרט, טיפל בעצמו, אהבתי אותו ובסוף התחתנו.

מה שגרם לי לקום וללכת – לפנות ללא.

זה לא קרה ביום אחד. רציתי לעזוב לאורך שנים, אבל הילדים היו קטנים ולא היו לי אמצעים כלכליים. אז חיכיתי והמשכתי לחפש דרך לעזוב. לקחתי הלוואה, התחלתי לעבוד בסופר פארם. יום אחד בעודי אוכלת יוגורט מול השלט של סימני האזהרה לזוגיות אלימה, זיהיתי את עצמי. כדי להיות בטוחה, שלחתי את תמונת השלט לביתי, שיעצה לי להתקשר למספר שמופיע למטה. בקו הסיוע עשו לי הערכת מסוכנות, שלחו אותי למשטרה ומשם יצאתי למקלט.

בלא. קיבלתי מקום בשבילי, מקום חם, עם צוות תומך. מקום לסדר את הלב ואת הראש – אחרי שנים של בלבול. שם גם בניתי את עצמי, למדתי בזום בחדר, עשיתי מדיטציות, השתתפתי בקבוצות טיפוליות.

בזכות לא.  יכולתי להיות מי שאני. הצלחתי לגלות את הכוחות שלי, לחשוב מחוץ לקופסה, להשמיע קול – רק מהמקום הזה יכולתי לחשוב על אפשרויות. קיבלתי כנפיים.

היום אני היום אני משוחררת וחזקה.

המסר שחשוב לי להעביר לנשים אחרות תאמינו, תאמינו, תאמינו כי זה אפשרי. זה לא מגיע לאף אחת להיות בזוגיות אלימה, מגיע לכן חיים נורמליים, אבל זה יכול לקרות רק כשתחליטי שמגיע לך חיים אחרים. לא לפחד, להאמין.

נקודת עצירה לאלימות

דילוג לתוכן