All God's Chillun Got Wings / Paul Robeson

(ספיריטואל מארה"ב)

שיר זה היה אחד מהשירים שלמדתי בילדותי מאבי, יליד אנגליה. פרסם אותו הזמר הנפלא, פאול רובסון, במאה העשרים.

"לכל ילדי האלוהים  יש כנפיים, כאשר אגיע לשמים, אפרוש את כנפי ואעוף בכל גן העדן של אלוהים…"

בדרך לא דרך הסביר לי אבי כי כולנו ילדי האל, ולכולנו יש כנפיים להמריא עמם.

מצוי מקום אחד שבו כולנו לא נחשפים לגזענות: זהו רחמה של אמנו. שם עוד לא קולטים מבטים, דעות, מילות גנאי נגד בני אנוש אחרים.

המקום הראשון וההתייחסות השונה הייתה כלפי אחיותינו, כאשר הבן נחשב כמי שיאמר קדיש לאחר מות ההורים ואילו הבת – מאומה. אנחנו לומדים מהר מאוד כי להיות בעלי בולבול חשוב יותר מאשר להיות בעלי המקום שקוראים לו "שם" תוציאי את הידיים משם, גוערת האם בבתה ואילו האח הצעיר לומד להשתין ישר תוך האסלה ולימים ישחק עם חבריו ויראו מי מתיז יותר רחוק… ואילו הבנות, שאינן משתתפות במחזה זה, עומדות מבוישות ונכלמות. כאשר הבנים מצפים מאחיותיהן לבשל, לנקות את הבית, והן לומדות לשרת את הזכרים במשפחה. כך התנהל העולם עד למהפכה הפמיניסטית. האח יכול היה להתהולל ולבלות עם נערות, אך אחותו הייתה חייבת להגיע הביתה מוקדם וחלילה לא לשכב עם נערים… הרי בחתונתה עליה להישאר תמה ותמימה, צנועה וחסודה. היחס הגזעני מושרש במשפחה הגרעינית.

ככל שאנו מתבגרים, אנו קולטים את הגזענות המוטמעת בנו משחר ילדותנו ואנו איננו מזהים אותה כלל.   היא אופפת אותנו בבית ההורים, בשכונה, בקרב חברים, בבית הכנסת. אנו לעתים האובייקט שאליו מופנות חיצי הגזענות, המעוררים בנו כאב וזעם רב וזוכרים כאב זה היטב. אנו נמשיך עם התחושה של קיפוח גם אם נגיע לפסגות ולהישגים. נפשותיהם של ילדים אינם ניתנים לתיקון. הם מסוגלים ללמוד לחיות עם הכאב, להפנים אותו, להתגבר עליו, אבל הוא תקוע במוחם ובנפשם ובמידה רבה מעצב את דרכם.

אנחנו בני העם שירד כשבט נכרי למצרים ושימש כעבדים במשך דורות. אנחנו מקדשים זיכרון זה ומעבירים אותו לכל הדורות. מדוע? למען נלמד לא להפוך א/נשים בני עמים אחרים לעבדים. כי החרות והשוויון הם הערכים החשובים שיש להנחילם לדורות הבאים.

אנו, בני העם שסבל במשך כל הדורות מפוגרומים ומשנאת הזר לאחר גלותנו והתפזרותנו בכל ארצות הניכר, אשר רק לפני תשעים ושמונים שנה, לא רק ציוו לכלותנו אלא מיליונים רבים מאתנו נספו בדרך המזוויעה שהשטן לא חלם עליה. יצורי אנוש, הם שביצעו את השואה האיומה שפקדה אותנו בגלל שנאה תהומית שלובתה במשך דורות רבים.

דווקא עלינו להקפיד וללמד את תינוקות של בית רבן, על זכות האדם לחירות ולשוויון, לחזור ולשנן שלא צבע העור, ולא מעמד כלכלי, לא מגדר ולא מגבלות גופנית ונפשית, אלא היות כל אדם, ילוד אישה, שווה לנו ודומה לנו. לעסוק בנושא זה מהפעוטון עד לסוף לימודי האוניברסיטה. ללמד בישיבות.

להכיר בעובדה כי היהודי חובש השטריימל והכיפה, ומי שלובש תרבוש וחיג'אב, הם בני אנוש כמונו. כולנו בעלי זכויות שוות, כישרונות שווים, יכולות שווים.  בואו ניצור יחד חברת מופת.

עשרת הדיברות שחקוקות בספר הספרים הפכו לדגם המוסר והתרבות העולמית.  בואו ונפנים את "עבדים היינו לפרעה במצרים"  כמסר שאנו מנחילים בתרבותנו:  לא עוד עבדות, לא עוד גזענות.