בעבודתי, במשך קרוב לארבעה עשורים עם נשים פגועות אלימות מבית וילדיהן, נתקלתי באלפים רבים של ילדים החיים בבית אלים. טפלתי בחלקם בעבודה קבוצתית. חיבקתי אותם כשבכו או כאשר היו עצובים, שטפתי את פניהם כשנכנסו לקריזה של כעס וזעם כאשר נתקלו בבעיה חדשה או האם לא מילאה אחר דרישותיהם. הצבתי גבולות ולא הסכמתי שישתוללו או יפגעו בילדים אחרים.
תמכתי באמותיהם. עזרתי לאמהות את הדרכים להתמודדות עם ילדיהן. כי אינן חייבות לציית לכל תביעה ודרישה על מנת לרצות את הילד, אלא לקבל על עצמן את התפקיד של הבוגר האחראי על הילדים ולא בהכרח להיענות לכל תביעה וגחמה. האמהות למדו להציג גבולות ללא חשש מאב רודן הדורש שקט וצייתנות. הבהרתי לאמהות אלו כי הילדים מחקים את התנהגות האב. אם הן חפצות בשינוי התנהגות זו עליהן ללמוד לקחת את המושכות ההוריות לידיהן. אמהות אלו למדו כי בדרכן החדשה ובמעשיהן הן נותנות לילדיהן תקווה ודרך חדשה מעניקות להם כלים שיעזרו להם השתלבות בחברת הילדים ובביתם..
התופעה
בישראל, כשליש מהזוגות הנישאים, מסיימים את נישואיהם בגירושין. בארה"ב הנתונים הרבה יותר גבוהים וכמחצית מהזוגות הנישאים, מתגרשים. לרוב הזוגות הללו יש ילד או מספר ילדים. ילדים אלה הולכים לגני ילדים מגיל שלוש ושוהים שם עד גיל 18 לפחות.
כמעט ואין התייחסות למשברים שחווים הילדים בתקופות של טרום הגירושין, הגירושין עצמם ופוסט גירושין. כולנו ערים לעובדה כי ילדים חשים ו"קוראים" כל ניד של אי שביעות רצון בפנינו, שינוי טון הדיבור, כאב או עצב העוברים עלינו. לא אחת שמעתי מנשים "הילדים לא ידעו כלום, הכל היה מתרחש בחדר השינה והם לא היו מודעים למצוקה, למשבר או לאלימות…". זו טעות מוחלטת. הילדים אולי אינם מבינים את גורם האלימות בתוך המשפחה, או גורם המתח הבינזוגי מטעמים שונים אחרים, אך הם מבינים את המצוקה. חוששים ויראים מהאפשרות של מסגרת הבית המוכר כל כך, והיחיד הידוע להם באופן כה אינטימי, תתפרק. ילדים אלה (ומדובר במעל לשליש מהילדים בישראל שהוריהם מתכננים לפרק את מסגרת המשפחה) .ילדים מעל לגיל שנתיים/שלוש מתחילים להבין שהבית שהם מכירים, ההורים הנמצאים עמם, – כל זה כבר לא יהיה.
גם בבתים ללא אלימות פיזית, מרימים את טון הדיבור, כועסים זה על זו, את המתח ניתן לחוש כל הזמן. ההורים הנמצאים בחרדה מהבאות, מהמשבר הכלכלי, הרגשי, ההתמודדות עם עורכי דין לראשונה בחייהם (וכיום גם עם מגשרים),משפיעה על יחסם לילדים ומקטינה את הזמן הפנוי להקדיש להם. המשבר הרגשי של ההורה שאינו חפץ בפירוק המסגרת, ושלעתים הדבר נופלה עליה/ו כמכת ברק, שולחים אותו למטפלים ויועצים לחפש מזור. זאת, בנוסף למקום העבודה ששם הם חייבים להראות שהכול בסדר – דבר המצריך העמדת פנים וכושר אלתור מתמשך.
השלכות המציאות על חיי הילדים
הילדים סופגים את כל המתרחש בבית, לעתים סבורים שהם הם הגורם להתפרקות המערכת המוכרת והידועה לא בהכרח הבטוחה והטובה עבורם. באשר קיימת אלימות פיזית קשה, מנסים הילדים הקטנים לגונן על האם ומבקשים מהאב להפסיק את התנהגותו
במקרים רבים הילדים סובלים מנחת זרועו של האב האלים, או אפילו של האם המתוסכלת , קצרת הרוח, המחטיפה לילד מכות בתסכולה ובחוסר האונים להתמודד עם הגורם האלים. ככל שהילדים גדולים יותר הבנים מתחילים להזדהות עם האדם החזק ומחקים את התנהגותו התוקפנית כלפי האם, האחים הצעירים, החתול או הכלבלב. בוודאי כלפי ילדים במסגרות חינוכיות שבהם הם מבלים שעות ארוכות.
תקופה זו אני מגדירה טראומה ראשונית של הילדים במשפחה מתפרקת.
מגיע השלב השני, שלב העזיבה מהבית של ההורה. כאשר אשה נסה למקלט לנשים וגם נוטלת עמה את ילדיה עד גיל מסוים. אולם רק מעטות הנשים המעזות לברוח מהבית אל הלא נודע. מרביתן הגדול של הנשים נשארות בביתן עד שבן הזוג עוזב, או קביעת מועד הגירושין ומעבר לדיור חליפי (בית הוריה, מכירת הדירה וחלוקת הרכוש המשותף לפי צו בית משפט או בית דין רבני ועוד). הילדים מגלים כי כבר אין שני הורים בבית, וכי כעת הפירוד והתפרקות המערכת הביתי היא סופית.
זו הטראומה השניה העוברת על ילדים במשפחה מתפרקת. הידיעה ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה. כל עולמם משתנה. חדרם, המגורים, לעתים האילוץ לעבור לשכונה אחרת, למגורים קטנים ולעיר אחרת…כמובן, הדבר גורר אבדן מערכת חינוכית מוכרת, חברים שרכשו, סביבה ושכנים עמם גדלו. והחיים שבדרך כלל רק עם אימא. שכבר אינה יכולה לאיים: "אני אגיד אותך לאבא". והגעגועים לאב החסר בבית. והתחושה, שהנה הם הבוגרים האחראים על האם וכל הילדים הצעירים שבבית.
הפוסט טראומה נשארת גם בבגרות. הכעס, הבלבול, ההכחשה וההדחקה של כל המשבר. אך בעיקר המסרים ההפוכים והפוגעים שהם שומעים מהאם, מהאב ומקרובי משפחה. הדיעה שהכל סופי וכי אינם מסוגלים לשלו במציאות או לגרום להפיכתה . כאשר הם הולכים לקרובי האם הדברים המושמעים:
"האבא הנבזה שלכם לא משלם לאימא מזונות, מאחר בתשלום המזונות, איך היא תצליח להסתדר לבדה?" אולי בכלל כדאי שתלכו, למה שתקתם ולא סיפרתם לנו מה קורה בבית? אולי היינו מתערבים? והמשבר לא היה מתרחש? "
. הבן שלי קורע את הת… והיא לוקחת ממשפחת האב: "תראו את המנוולת הזו, לוקחת לו את כל הכסף שלו
על תסרוקות ובגדים חדשים.." או יותר גרוע, "בת האלף הזו, או הזונה, מביאה גברים הביתה. יוצאת לבלות עם גבר אחר…"
ילדים נבוכים, מבוהלים, כואבים ומרחמים על אחד משני ההורים. לעתים גם על ההורה אחראי על פירוק המסגרת – כפי שהם מבינים זאת. משפחות הסבים והדודים והדודות שבילו יחד בי מי חגים, בטיולים משותפים בימי הולדת – לפתע מסתגרים כל אחד בפינתו ואין כמעט שום שיתוף ביניהם. לא אחת קורה שהכעסים עוברים גם למשפחות המורחבות והילדים ניצבים בתווך מבולבלים, כואבים, כועסים מבלי לדעת לאן לפנות.
ההשלכות
נכנסתי לאתרים שונים העוסקים בילדים שהוריהם נפרדו והמשפחה התפרקה. בחלק מהמאמרים מציינים כי ילדים רבים לזוגות מתגרשים סובלי מתסמונות ADD ו- ADHD מספר כתבות מעלות את האפשרות שהמשברים הללו אינם בהכרח מולדים אלא נוצרים בגלל המתחים שהילדים חווים.
אכן, מספר הילדים הצורכים תרופות אלה, שהם למעשה סם ממריץ ומעורר, גדל במאות אחוזים ומפחיד בהיקפו. מתוך ילדים המטופלים בתרופות הללו יש ילדים במשברים דיכאוניים, בחוסר יכולת תקשור חברתי ואז מוסיפים להם הנירולוגים או הפסיכיאטרים תרופות קשות המיועדות בעיקרן לחולי נפש, ללא פיקוח מתמיד וקבוע. דבר זה גורם לעתים למצבי רוח קשים, פרצי אלימות בלתי נשלטת, השמנה ואפילו אובדנות. יש להגביר את הפיקוח על מתן תרופות נוספות לכל ילד/ה הסובלים מתסמונות המצריכות תרופות המוזכרות לעיל. חייב להיות פיקוח של רוקח מוסמך היכול לראות כיצד שילוב תרופות אלו יכול להשפיע על ילדים בגילאים צעירים ובגיל ההתבגרות.
עתה אנו מגיעים למשבר נוסף בחיי הילדים.
חלק גדול מההורים שהתגרשו, נישאים מחדש. מחקרים בישראל מצביעים על כך כי בקרב זוגות הנישאים בפעם שני – שיעור הגירושין מגיע ל-60%.
אותם ילדים שחוו את המשבר בפעם אחת עם ההרה הביולוגי, עוברים שלבים דומים בנישואיהם הבאים של הוריהם. לעתים נולדים ילדים נוספים במערכת הזוגית החדשה.
לפתע, טראח, בום, הכל מתפרק מחדש.
כמובן שקיימים משברים נוספים בחיי ילדים רבים: לידת אח/ות בעל/ת צרכים מיוחדים, מחלות קשות שלהם עצמם, של בן משפחה קרוב, הורה. מוות פתאומי או סבל מתמשך של אחד הסבים…
הבעיה ופתרונה
אז השאלה הגדולה הנשאלת: מי שומר על ילדי הגן? ילדי בית הספר?
והתשובה היא: הנושא בכלל לא על סדר היום!
זה מספר שנים שאני עומדת בראש הועדה לקידום זכויות הילד בעיריית הרצליה.
בכל עיר קיימת ועדה זו והיא ועדה מנדטורית. הדבר הראשון שעשיתי כאשר פתחנו את ישיבתנו הראשונה היה לפנות למנהל אגף החינוך בעיר ולבקש ממנו
לזמן ילדים מביה"ס היסודי ע"מ שישתתפו בדיונים. הודעתי שאנו נדבר עם הילדים ולא על הילדים. שנאמר מה אנו חושבים תוך התייחסות לניסיונם ודעותיהם של ילדים.
לאחר שנה הוקם בעיר זו, לראשונה, פרלמנט ילדים של בתי ספר יסודיים.
אז עכשיו נתחיל בשאלה הגדולה: איך נעזור לילדים הסובלים מאלימות? מי יכול
לעזור להם? האם בית הספר ומורותיו יכולים להעז?
התשובה היא פשוטה אך בכלל לא קלה. בית הספר הוא המקום האחרון והעיקרי בו ילדים חייבים ללמוד דרכי התנהגות חדשים ושונים מהמצבים השליליים שחזו בהם בבית.
לכך דרוש אומץ רב. האומץ לסלול דרך חדשה ללבם של הילדים. מפני שבית הספר ומוריו הם המבצר האחרון היכול להושיע רבבות רבות של ילדים/ות החווים והצופים באלימות מבית, הנתונים במשברי הגירושין או מחלה קשה ומוות במשפחה.
יבוא יום ובמסגרת לימודי ההוראה ילמדו גם את הדברים הללו. אבל הדור הנוכחי ילך לאיבוד.
מחנכי הכתה חייבים לקחת את האחריות המלאה להכיר את כל התלמידים אישית. לדעת כמה אחים ואחיות (אם בכלל) יש לילדים. לדעת האם יש בבית בעל חי אהוב, ילד בעל צרכים מיוחדים.
בפגישה ראשונה עם ההורים יש לקבוע נוהל שבו ההורים מתבקשים לדווח על שינוי בזוגיות במידה וקיימת או על המצב המשפחתי הנוכחי של ההורה המשמורן. להסביר שזו אינה סקרנות אלא הרצון להבין שינויים, במידה ויופיעו, בהתנהגות הילדים.
להתבונן היטב ולראות את הילדים העצובים, המופנמים, השקטים. הילדים המתפרעים והמוחצנים יגיעו מהר מאוד לתשומת לב היועצות בביה"ס. הדאגה חייבת להיות מופנית דווקא לאותם ילדים שאינם מסוגלים להשתולל ולעורר תשומת לב בהתנהגות שלילית. כי ילדים אלה הם הילדים הנתונים בסיכון הגבוה ביותר.
במדינות מסוימות בארה"ב, בדנמרק ובמקומות נוספים בסקנדינביה, יש הכשרות ייחודיות לעובדים סוציאליים למערכת החינוך. בכל בית ספר יש עובדת סוציאלית הנפגשת עם ילדים ועוזרת להם להתמודד בדרכים שונות.
הילדים שתיארתי במאמרי זה הם ילדינו, נכדינו, חבריהם של ילדינו…. אנו חייבים לפעול בדרכים נכונות לשנות את המצב ולתמוך בהם דווקא עכשיו. כשיגדלו, במקרה טוב ינחילו את האימה והכעסים לדורות הבאים ובמקרה הגרוע – נגלה את הפסיכופתים הטובחים את חבריהם בבתי ספר ומכללות.