שמי אולגה הגעתי למקלט לנשים מוכות יחד עם שלושת ילדיה בשנת 2016. הופניתי ע"י מנהלת המרכז לאלימות במשפחה, עקב אלימות קשה מצד בעלי. היא סברה כי אני והילדים נמצאים ברמת מסוכנות גבוהה מאוד.
היינו מוכרים ברווחה, אבל לא ידעו על האלימות. שנים ספגתי ופחדתי להתלונן כיוון שאני אינני אזרחית המדינה ובעלי היה חוזר ואומר כי "אני כלום פה וייקחו לי את הילדים". גם עו"ד שפניתי אליה בעבר ייעצה לי "לשבת בשקט" ולא להתלונן שמא אני אגורש מהארץ. אז ישבתי בשקט.
אבל אז ארע אירוע שהבנתי כי אם אני אמשיך לשבת בשקט הוא יהרוג אותי.
הגעתי לארץ בשנת 2005 מברה"מ. אני באה ממשפחה חמה ואוהבת. להורים לא היה הרבה כסף אבל אהבה הייתה ותמיכה.. אני אקדמאית. כשהגעתי למקלט למדתי במסגרת אקדמאית . נאלצתי להפסיק את הלימודים כי היה חשש מאד גדול במקלט שבעלי יגיע לשם וייפגע בי. עד היום אני זוכרת את אותה השיחה עם מנהלת המקלט בה הבנתי כי לא אוכל להמשיך ללמוד ואת הכאב הגדול שלה ושלי.
בעלי יליד 1970, עלה לארץ מברית המועצות ב 1987.
הכרנו באינטרנט ולאחר מכן הוא בא לבקר אותי. בילינו כמה חודשים ביחד במקומות שונים בעולם. הייתי מאוהבת והוא הבטיח לי עולם ומלואו. הוא התייחס אלי ואל משפחתי מדהים נישאנו בקפריסין והחלטנו לחיות בארץ. ואז הכל השתנה….כבר מתחילת הנישואים סרגיי נהג באלימות (בעיקר אלימות נפשית ומילולית) כלפי. גם משפחתו הייתה מעורבת מאד בסכסוך בנינו. הם היו מאיימים עלי ומטרידים אותי. כשהייתי בהריון אימו אף הכתה אותי וזרקה עלי כיסא. לאחר שהגשתי תלונה בני משפחתו איימו עלי וביקשו לקחת ממני את הילדים.
מערכת יחסים הייתה קשה, בהתחלה הוא רק דיבר לא יפה ואיים, אבל אחרי שנולד הבן שלי הוא גם התחיל להרביץ. היה נותן סטירות, זורק עלי דברים, מכבה לי סיגריות על הגוף, פעם אחת הוא הטיח את הראש שלי בטלוויזיה שהבן שלי רואה.
ועוד בנוסף לכל זאת הוא לעולם לא עזר לי עם הילדים. אני הייתי היחידה שמטפלת בהם ודואגת להם, הוא כל הזמן ישן.
במקלט
במקלט קיבלתי המון עזרה. בחודשים הראשונים לא הפסקתי לבכות. הצוות במקלט תמך עזר וחיבק ולאט , לאט התחלנו לעשות סדר בחיים שלי. הרגשתי שסוף, סוף מבינים אותי ועוזרים לי. בהתחלה הייתי מאד חשדנית, אבל למדתי כאן להאמין ולסמוך. היו לי כאן שיחות קבועות עם עובדת סוציאלית שעזרה לי להבין את מה שעברתי. הבנתי כי אני לא היחידה וכי יש נשים רבות שסובלות מאלימות. יכולתי כאן לדבר על הדברים שעברתי, לבכות עליהם ולהתאבל, אבל גם התחזקתי והתחלתי לתכנן את עתידי. הבנתי כמה כוחות יש לי וכמה אני חזקה. נזכרתי גם כמה אני מוכשרת וחכמה. כל השנים הללו תחת השמצות, אלימות, הקטנה גרמו לי להפסיק להאמין בעצמי ולשכוח כמה יופי יש בתוכי.
קיבלתי עזרה מהעו"ס בכל מה שקשור לזכויות שלי. וכך מינו לי עו"ד שתמכה בי ומייצגת אותי עד היום, קיבלתי עזרה ממשרד השיכון ועוד עזרות רבות. הייתה לי גם עובדת סוציאלית של הילדים. היא עזרה לי בכל מה שקשור לילדים ולאמהות שלי. היום אני כבר מחוץ למקלט. אני עדיין נזכרת לפעמים בעבר, בכאב שחוויתי באישה שהייתי, אבל אני חזקה יותר, מסוגלת יותר ואני לא אסכים יותר לרגע אחד לחיות תחת אלימות. אני פחדתי לעשות את הצעד ולצאת למקלט והמקלט הציל לי את החיים. היום אני משתדלת לדבר בכל מקום אפשרי על מנת להעביר את המסר לאותן נשים החיות תחת אלימות ומפחדות לפרוץ החוצה. אני כאן כדי להגיד להן שאפשר לקום משם. אפשר להמשיך הלאה בחיים. אפשר לעזוב את הבעל האלים ולבנות חיים טובים יותר, בלי אלימות. היום אני עובדת, בעזרת גורמים שונים לומדת נהיגה, עשיתי קורס להגנה עצמית אני יודעת כי אני יכולה לפנות, לבקש עזרה, וכי יש לי זכויות המגיעות לי ואני אינני פוחדת לשאול לגביהן. לא הכל ורוד ויפה, יש המון רגעים קשים אבל זה בהחלט כדאי. מבינים אם לא הייתי עושה את זה הייתי היום מתחת לאדמה.