תופעת אלימות כלפי ילדים מלווה אותנו לאורך כל הדורות. אנו מודעים לסיפור עקדת יצחק בספר בראשית. אברהם לא המציא את רעיון המנחה לאלוהים. כנראה שהוא הביא עמו את המנהג עוד מאור כשדים, מקור מחצבתו. לאחר מכן הוא השליך את פילגשו הגר, אם בנו השני עשיו, למדבר ע”מ שימותו ברעב ובצמא. הקרבת ילדים למולך, היה חלק מהתרבות הכנענית העתיקה שאותה ניסו היהודים להכחיד, אולם בבואם לנקום בגברים משבט בנימין על עוולה נוראה כלפי פילגש, השמידו את כל הזכרים בשבט.
בתרבות האצטקים היו מקריבים את בני הנעורים היפים ביותר לאל. בתרבות ספרטה היה האב מניח את הרך הילוד על גג הבית בלילה. אם נותר בחיים, סימן שהוא אכן התאים לעם הספרטני. האם הנוהג במהלך אלפי השנים האחרונות לשלוח את בני הנעורים להילחם, ובעיקר למות בניכר בקרבות נוראיות ובהמצאות שטניות שרק המוח האנושי מסוגל להמציא – כל זה אינו אלימות כלפי בני הנעורים?
אלימות כלפי ילדים והקרבת הילדים לאלוהות או לרעיון לאומי נשגב מגיעה ממקום שבו ראש המשפחה, ראש החמולה או השבט, הפריץ, המלך או הרודן הם חלק מהתרבות הפטריארכאלית הנוגדת את רעיונות הדמוקרטיה השוויונית בה אנו דוגלים כיום. במקום שהאם היא שפחה חרופה, אין לה גם היגד באשר לגורל ילדיה. האב או האחים והדודים החליטו למי תינשא הנערה, באיזה גיל, מה תהא התמורה שיקבלו עבורה. כאשר האם עצמה משוללת זכויות, גם ילדיה משוללי זכויות. כאשר הבעלים של העבדים בארה”ב מכרו שפחה, לא תמיד מכרו גם את ילדיה לאותו קונה.
והילדים עצמם? מה עובר עליהם? כיצד התייחסו אליהם? באנגליה קיים ביטוי מקובל: יש לראות ילדים קטנים אך לא לשמוע אותם. בקיצור אל תפצו את פיכם. זאת במשפחות מעמד הביניים. במשפחות האצולה לילדים אומנת שגידלה אותם ובגיל מסוים נשלחו הבנים לפנימיות. הרחק מהבית. לא לשמוע ואף לא לראות. וילדי הפועלים? יש דיווחים על כך כי אנשים שנשלחו לעבודות כפיה במכרות, נשלחו עם בני משפחתם. הילדים היו יוצאים לעבודה בחקלאות (רוב תושבי העולם היו חקלאים אריסים עוד בתחילת המאה העשרים), עובדים בבתי מלאכה קטנים. במדינות כמו אירן נהגו ילדות קטנות לקשור את חוטי הצמר של השטיחים המפוארים. ילדים גם כיום משמשים כמקור לזנות קטינים לפדופילים, לקיבוץ נדבות, לעבודות השוללות מהם כל זיקה לילדות ונעורים. אלימות כלפי ילדים, נשים ובעלי חי, היו עובדות חיים שמעטים לא חוו. חינוך לנער על פי דרכו, כלל גם הרבה אלימות פיזית, בידיים, אגרופים, מקל, שוט וחגורה. גם בבתי הספר מותר היה למורה או למנהל ביה”ס להכות ילדים.
בילדותי, בדרך לבית ספרי, עברתי ליד מספר חדרים של עדות שונות. החלונות פנו לעבר רחוב שמואל הנביא (בירושלים) ולעתים ראיתי את המלמד או המרי, חובט לילדים על אצבעותיהם. הילדים למדו לנצור את פיהם ולשתוק. בבריטניה מורים היכו את הבנים בפני כל הכיתה על ידיהם או ישבנם – עד לפני כחמישים שנה. פתגם אנגלי נוסף אומר : חסוך במקל ותקלקל (תפנק) את הילד…
בישראל של היום התפרסם לאחרונה מחקר המצביע על העובדה כי 48% מהילדים היהודים סובלים מסוגים שונים של אלימות בידי בוגרים: אלימות פיזית, מינית ונפשית או שילוב של כל השלושה. בקרב הילדים הערבים מדובר על כ-66% מהילדים. לא ברור אם מדובר גם על אלימות כלפי ילדים במגזר החרדי. כשליש מהילדים בבית הספר היסודי חשופים לאלימות בידי ילדים. במשפחה, בבית הספר, בשכונה. אותם ילדים/ות חוששים ללכת לבית הספר. נתונים אלה מקוממים ומחרידים. ברור כי ילדים החשופים לאלימות כלפי אמם הופכים להיות קרבנות של אלימות מידי האב האלים. לפי נתונים אלה מעל לשבעים וחמישה אחוז מהילדים חווים אלימות. החברה שותקת וממשיכה לטמון את ראשה באדמה כבת יענה.
אני פונה לשר החינוך הרב שי פירון ולועדה לקידום זכויות הילד ותובעת את זכותם של כל הילדים החיים במדינה לחיות ללא פחד ואימה, ללא אלימות וכאב. הנזק הנגרם בנפשם הצעירה נחרט לנצח במודעות שלהם. חלקם יהפכו לאנשים אלימים, חלקם יבחרו בדרכים של בריחה לעבריינות,לסמים ואלכוהול ואילו אחרים יעשו ניסיונות אבדניים המסתיימים לעיתים, למרבה הצער גם בהצלחה.
מרגרט מיד קבעה לפני שנים רבות במחקריה האנתרופולוגים : “דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד”. בואו ניקח זאת כאתגר לאומי. נהפוך כולנו לאותו כפר. בהבנת הצרכים של הילד, בקריאת ספריו של המחנך הדגול יאנוש קורצ’אק, בהתבוננות בשפת הגוף והעצב הנשפך מעיני הילדים הסובלים. בואו נלמד את הגננות והמורות בבתי הספר שלנו כי לפני הקניית ידע, יש להעניק לילדים בטחון ואהבה ואמונה בעולם הסובב אותו.
רות רזניק
מייסדת ויו”ר,
עמותת לא לאלימות נגד נשים.