מבוא
קבוצת אנשים המאמינה באידיאולוגיה חברתית, דתית, לאומית, המגבשת את חזונה לעתיד שונה מהמציאות הקיימת – אינה מסוגלת לקחת בחשבון את כל הסיכויים, המהמורות, המשתנים שבהם תיתקל. אולם להט הרעיון והתקווה לחברה צודקת, טובה ואחרת אלה הם הדלק המניעים את המשך העשייה.
בתחילת דרכה של התנועה הפמיניסטית בישראל בשנות השבעים המוקדמות, הייתה עשייה רבה בחיפוש הזהות העצמית, ה"אני" ו"מקומי" בחברה. זמן רב הוקצה לניתוח הספרות הפמיניסטית שהגיעה בעיקר מארה"ב וספריה של סימון דה-בובואר – ליבון הרעיונות המהפכניים והנועזים וארגון הפגנות לזכות האישה על גופה בנושא "חופש הבחירה" או הזכות החוקית להפלות (ובסופו של דבר עבר חוק פושר בו נתן לאישה
לעבור הפסקת הריון חוקית בתנאים מסוימים ובאישור ועדה). נערכו הפגנות "קחי את הלילה לידיך", למען חוק יסוד זכויות האישה, ועוד. התחילה כתיבה עצמאית בביטאוני התנועה ובתרגומים.
תחושת השליחות והאמונה החזקה היו מקור לויכוחים לדיונים סוערים ולפגישות מרובות. רק לאחר התמסדות, ובמיוחד לאחר הקמת מפלגת הנשים של 1977 ,שבה עלה נושא אלימות כלפי נשים כעניין פוליטי במצע לרשימה לכנסת, החלה החשיבה בכיוון של עשייה מעשית בנושא אלימות נגד נשים.
ב-1977 הוקמה בהרצליה עמותת לא-לחימה באלימות נגד נשים וזמן קצר לאחר מכן נפתח בחיפה המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות וילדיהן. באותה תקופה החלו לפעול לפתיחת מרכז סיוע לקורבנות תקיפה מינית במשרדי התנועה בתל-אביב. הפעילות בנושא אלימות נגד נשים יצאה לדרך ולאף אחת מהקבוצות לא היה מושג לאן תוביל אותה דרך. הייתה תחושה שיש לעשות מעשה והשרוולים הופשלו והתחלנו לפעול.
השינוי ומשמעותו לנשים בישראל
אלימות כלפי נשים לא פחתה עשרים וחמש השנים שחלפו. אולם השינויים החלו בכך שנשים סירבו לטאטא נושאים תחת השטיח. נשים החלו להרגיש שיש עזרה ותמיכה במרכזי סיוע לתקיפה מינית, מקומות מסתור והגנה במקלטים לנשים מוכות, המימסד של משרד העבודה והרווחה החל להכשיר עובדים/ות סוציאליים להכיר את התופעה ולהפנות את קורבנות האלימות לגופים המטפלים בהן. כמו כן החלו להקים מרכזים לטיפול באלימות במשפחה ברחבי הארץ על מנת להעניק עזרה בטיפול במעין "מרפאות חוץ" לנשים וילדיהן וכן טיפול קבוצתי לגברים אלימים. משטרת ישראל חושפת את כל השוטרים כבר בבית הספר הבסיסי לשוטרים בנושאי אלימות כלפי נשים והקימה יחידות מיוחדות לטיפול באלימות המורכבות משוטרות ושוטרים העוברים השתלמות והתמחות והמפנה את הקורבנות לגורמים המקצועיים בשדה. ארגוני הנשים ויצ"ו, נעמ"ת, אמונה, שדולת הנשים, וקבוצות חרדיות הושפעו ע"י העמותות הפמיניסטיות הראשונות והחלו לעסוק בתחומי אלימות מבית.
הוקמו קווי חירום לנשים מוכות ובמצוקה, בעקבות הקבוצה הראשונה שהוקמה ע"י עמותת ל.א.והפועלת כיום 24 שעות ביממה. קיימים כיום אתרים חשובים באינטרנט של הארגונים הפמיניסטים וגם הפורטלים השונים
מקדישים מקום נרחב באתרים שלהם לנושאי אלימות כלפי נשים. עובדים סוציאליים וצוותים בבתי חולים עוברים כיום הכשרה מטעם משרד הבריאות לאיתור וזיהוי נשים קורבנות אלימות (דבר שהיה נחלת בתי חולים בודדים לפני עשרים שנה). נשים קורבנות אלימות מבית אינן מחויבות בתשלום בחדרי מיון.
בעקבות פעולה נמרצת של הועדה למעמד האישה וועדות נוספות בכנסת, וכן בחקיקה פרטית של ח"כיות שונתה החקיקה בצורה ניכרת וגדלו התקציבים לגופים העוסקים יום יום בקו האש הראשון בתמיכה ועזרה לנשים הסובלות מאלימות. משרד השיכון נותן מענק חלקי לדיור לתקופה של שנה לנשים עוזבות מקלטים ולנשים מוכות הנותרות ללא בית ומוצאות מחסה במקומות מסתור אחרים. נושאים כגון גילוי עריות שנחשבו טאבו שכמעט לא קיים, הפכו לנושא שמותר לדבר בו ושמימדיו הולכים ומתגלים כל הזמן. הטרדה מינית במקום העבודה ובצבא היו דברים שלא דובר עליהם עד לכהונתה של פרופ' ניצה שפירא-ליבאי בכהונתה כראש הרשות למעמד האישה, וכיום הנושא הפך לבעיה מרכזית שרוב הנשים מודות שנחשפו לה.
נושא נוסף שעלה הוא הסכנה וחקיקה מיוחדת בעניין הטרדה מינית מאיימת (stalking). משרד החינוך פתח את דלתו בפני מתנדבות העמותות להרצאות בתחומים השונים ואף החל להכין תוכניות לתלמיד בתי הספר. נכתבו ספרים על הנושאים השונים בידי נשי מקצוע הנלמדים ע"י תלמידי בתי הספר. גלי העלייה של שנות התשעים הביאו אוכלוסיות חדשות למודעות לזכויותיהן ולהכרה כי ניתן לעזור להן במולדת החדשה – תוך גיוס עובדות ומתנדבות הדוברות את שפתן. דבר זה קורה גם בחברה הערבית עם החשיפה לחברה היהודית ולהגדלת מספרן של נשים משכילות וארגוני נשים ערביות.
תחזית לשנים הבאות
החשיפה העצומה שניתנה לתחומי הפעילות הפמיניסטית בכל אמצעי התקשורת: טלויזיה, רדיו ועיתונות חייבת להמשיך ולהתעצם. יש לערך תוכניות ומדורים קבועים בכל העיתונים, תוכניות חינוכיות ופרסומת ממלכתית
ברדיו ובעיקר בטלויזיה. חייבים לסנן ולהוציא סרטים מינניים המראים פורנוגרפיה ואלימות כלפי נשים מעל המסכים ובעיקר, יש להחדיר תוכניות לשוויון בין המינים ולאי אלימות עוד מגיל גן הילדים ועד לכתה יב' בתיכון.
יש לדאוג לאכיפת החוקים הקיימים וליצור מצב בו גבר אלים יתבייש להראות את פרצופו ברבים, ינודה בבית הכנסת, במגרש הספורט ובמקום עבודתו.
יש לדאוג לכך כי כל אישה תהיה מבוטחת בביטוח לאומי ותהיה זכאית לתגמולי ביטוח שייגבו מהגבר האלים. המפלגות השונות חייבות לחרוט על מצעיהן את נושא זכויות האישה, לא כמס שפתיים. יש לדאוג בחקיקה לכך שגברים אלימים לא יוכלו להיבחר לתפקידי ציבור, לכנסת או לכהן בכל מוסד אזרחי ורבני. והעיקר, חייבים להגדיל את אחוז הנשים בכנסת ולגייס מספר הולך וגובר של גברים להבין כי העלות הכלכלית של חינוך ומניעה קטן בהרבה מאשר טיפול מתמשך בילדים פגועים, באישפוזים, בבתי הסוהר, בקציני מבחן ובאובדן חיי אדם.